אני רוצה לדבר על המשיחהמלך ערום — סיפור זהותו של המשיח
English

המלך ערום — סיפור זהותו של המשיח

אני רוצה לדבר על המשיח

המלך לובש את בגדי דורו. הגאולה מתרחשת לעינינו.
התחלת המסע

פתיחה — אני רוצה לדבר על המשיח

אני רוצה לדבר על המשיח.

לא רק על מה שכתוב עליו בספרים, אלא על הדרך שבה התחלתי לחפש אותו ועל הרגע שבו נדמה היה לי שכל החלקים מתחברים.

למה התחלתי לחפש

חזרתי בתשובה בגיל עשרים ושבע. התחלתי ללמוד קבלה וחסידות והתקרבתי לרב מיוחד מאוד, שאותו לא אזכיר כאן. למדתי ממנו במשך שנים. הייתה לו תורה מעניינת מאוד ודרך חשיבה מקורית, והוא פתח לי שערים שלא הכרתי.

בשלב מסוים חשבתי שאולי בו נמצאת הדמות שחיפשתי. בהמשך עזבתי, כאשר הבנתי עם עצמי שהוא כנראה אינו המשיח. אבל השאלה לא עזבה אותי.

מי הוא המשיח? מה בכלל אנחנו מחפשים? האם מדובר ברב גדול, בצדיק נסתר, בנביא, במלך או באדם שאמור יום אחד ליפול מן השמים? ומדוע כל כך הרבה זמנים שנאמרו על ביאת המשיח עברו לכאורה בלי שהגיע?

מה זה משיח

משיח הוא קודם כול אדם. מלך בשר ודם הנושא את עם ישראל, נלחם את מלחמותיו ומוליך אותו מן המקום שבו הוא נמצא אל המקום שאליו הוא ראוי להגיע.

כאשר ישראל ביקשו מלך, הם לא ביקשו אדם שיישב בבית המדרש וילמד אותם שיעור. הם אמרו:

״ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו.״
— שמואל א ח, כ

לחכמי ישראל, לכוהנים ולשבט לוי יש תפקיד רוחני. למלך יש תפקיד אחר. הוא נושא את הגוף הלאומי: את הארץ, הצבא, הכלכלה, הגבולות, הכבוד והביטחון של ישראל. הוא צריך לפעול במקום שבו דם נשפך והחלטות נעשות, לא רק במקום שבו רעיונות נלמדים.

מילה לקורא הנוצרי

קורא נוצרי ששומע את המילה ״משיח״ חושב מיד על ישו. אני מבין זאת. אבל הספר הזה יוצא מן התנ״ך ומן המסורת היהודית. כשאני אומר משיח, אני מדבר על מלך בשר ודם הנושא את ישראל ופועל בתוך ההיסטוריה.

אחרי שנלמד מן הגואלים הקודמים מהו התפקיד הזה, נקדיש פרק לשאלה המתבקשת: האם ישו מתאים לדפוס הזה? התשובה שלי תיבחן באותם כללים שלפיהם נבחן את משה, יוסף, דוד ומרדכי.

הגוף של הגאולה

זה היה השינוי הגדול במחשבה שלי. הבנתי שהגאולה אינה רק סיפור של נשמה. היא צריכה גוף.

במשך אלפיים שנות גלות עם ישראל שמר על הנשמה שלו בבתי הכנסת ובבתי המדרש. כאשר הוא חזר לארץ, הוא היה צריך לבנות מחדש גם גוף: מדינה, צבא, חקלאות, כלכלה, מדע ושלטון. הגוף הזה אינו פחות קדוש מפני שהוא עשוי מתקציבים, ברזל, חיילים ופקידים. בלי גוף הנשמה אינה יכולה לפעול בעולם.

ואז הבנתי מדוע ייתכן שהאדם הנושא את התפקיד המשיחי לא ייראה כמו רב. רב מזוהה בעינינו עם הנשמה של העם. המלך נושא את גופו. אין פירוש הדבר שהתורה אינה חשובה, או שמשיח מוכרח להיראות חילוני. פירוש הדבר שחיפשתי אותו רק בצד הרוחני, בזמן שתפקידו העיקרי מתרחש בגוף של האומה.

ברגע שהמחשבה הזאת נפלה לי, הסתכלתי על בנימין נתניהו — ופתאום דברים התחברו.

האדם שכבר עשרות שנים נושא על גבו את מדינת ישראל. האדם שהכניס את גופו לסכנה למענה, ששמו מוכר בכל העולם, שהגויים רואים את גדולתו, שהאליטות בישראל נלחמות בו ושמיליוני יהודים מחזירים אותו שוב ושוב להנהגה. הסתכלתי לאחור על השנים שבהן אמרו שהמשיח יבוא ולא ראינו אותו מגיע, ופתאום עלתה בי אפשרות אחרת: אולי הוא כן היה כאן. אולי הוא שלט בישראל בדיוק באותן שנים, ואיש לא שם לב מפני שכולם חיפשו אדם אחר.

מאותו רגע הראיות רק הלכו והצטברו. מדרשים שקודם לא הבנתי קיבלו משמעות. סיפורי משה, יוסף, דוד ומרדכי נראו אחרת. התחלתי לדבר על כך בכל מקום שיכולתי — עם משפחה, עם חברים, בפייסבוק ובהרצאות. שנים הרגשתי שאני צועק ״המלך ערום״ ואנשים שומעים את המילים אבל אינם מביטים.

אינני יודע מדוע הקב״ה שם דווקא על לבי לראות את הדבר הזה. אני גם איני יכול להכריח את ההיסטוריה להסכים איתי. הזמן יגיד אם צדקתי או טעיתי. אבל אחרי שנים שבהן דיברתי על כך בעל פה, החלטתי שהגיע הזמן להניח את הדברים בצורה מסודרת על הכתב.

סבתא שלי והנס שלא ראינו

שנים לאחר שחזרתי בתשובה נסעתי ברכב עם סבתא שלי, שתחיה. הטלפון היה מונח לפנינו ו־Waze אמר לי לאן לפנות. סבתא הסתכלה עליו, צחקה ואמרה דבר פשוט: עד לפני פחות ממאה שנה, אילו היו רואים ברזל קטן שמדבר אליך, יודע היכן אתה ונוזף בך כשפספסת פנייה, היו אומרים שזה מעשה שדים.

באותו רגע הבנתי עוד חלק.

אנחנו רגילים לחשוב על נס כעל קריעה של חוקי הטבע. הים נפתח, אש יורדת מן השמים, מטה הופך לנחש. אם הדבר עבר דרך מעבדה, מפעל, צבא, מטוס או מחשב, אנחנו קוראים לו טבע. אדם מלפני מאה שנה היה רואה את חיינו ומתעלף. אנחנו מדברים עם אדם בצדו השני של העולם דרך חתיכת מתכת, עולים על קופסת ברזל וחוצים יבשות בשמים, רואים איברים פנימיים בלי לפתוח את הגוף ומדברים עם מכונה בשפה אנושית.

התרגלנו לפלא, ולכן הפסקנו לראות אותו.

כך קרה גם עם הגאולה. חיכינו לאדם שיגיע מתוך התמונה שציירנו, ולא הסתכלנו על האדם שכבר פועל בתוך ההיסטוריה. לכן החלטתי להניח לרגע לדמיון ולבדוק את המשיחים שכבר היו: כיצד הם נראו בזמן אמת, לפני שהפכו לתמונות של צדיקים, כאשר עוד רדפו אותם, חשדו בהם והתווכחו עליהם.

ושם מתחיל הספר.

הנחת היסוד שלי פשוטה: ״מה שהיה הוא שיהיה, ומה שנעשה הוא שייעשה, ואין כל חדש תחת השמש.״ אינני מצייר משיח מן הדמיון. אני מבקש להכיר את המשיח העתידי דרך הגואלים שהקב״ה כבר העמיד לישראל.


פרק 1 — האדם שלא ייפול מן השמים

כאשר אומרים ״משיח״, רבים מדמיינים אדם שאיש לא שמע עליו. יום אחד הוא יופיע, יעשה אותות, וכל הספקות ייעלמו.

אבל כך לא הופיעו גואלי ישראל.

משה גדל בבית פרעה. הוא יצא אל אחיו, הרג את המצרי, ברח למדין וחזר למצרים. דוד לא התגלה בבוקר אחד כמלך. תחילה היה רועה, אחר כך נגן בבית שאול, לוחם מול גליית, שר צבא, חתן המלך, נמלט ונרדף. יוסף עבר מבית אביו לבור, לעבדות, לבית הסוהר ולארמון. מרדכי ישב בשער המלך ופעל בתוך הממלכה עוד לפני שהגזירה הגיעה.

הם לא הופיעו משום מקום. הדור ראה אותם גדלים, נלחמים, נופלים וקמים. רק את פשר הסיפור הוא הבין מאוחר יותר.

גם הרמב״ם אינו דורש מן המשיח לפתוח את דרכו במופת. הוא כותב במפורש:

״אל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו. אין הדבר כך.״
— משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות יא, ג

הרמב״ם מביא את רבי עקיבא, שראה בבן כוזיבא מועמד למשיח ולא ביקש ממנו אות. ההיסטוריה היא שבחנה אותו.

זה הסדר: קודם אדם קם ופועל. הוא נלחם, מנהיג ומשנה את מצב ישראל. רק כאשר המהלך מושלם אפשר לדעת בוודאות כיצד לקרוא לו.

נוח לנו להמתין לאלמוני. אדם שעדיין לא הגיע אינו דורש מאיתנו לבחור או לשנות דעה. אדם חי מגיע עם ביוגרפיה, יריבים, טעויות, מחנה פוליטי ומחיר. לכן קל הרבה יותר להאמין במשיח של מחר מאשר לזהות מנהיג שפועל היום.

הגואל מתגלה בסוף, אבל נבנה לעיני הדור במשך שנים.

פרק 2 — איך נראה משיח?

איך משיח אמור להיראות? דתי? חילוני? רב? מצביא? איש ארמון?

בואו נבדוק את המשיחים הקודמים.

משה רבנו גדל בבית פרעה. כאשר בנות יתרו פגשו אותו, הן חזרו לאביהן ואמרו:

״איש מצרי הצילנו מיד הרועים.״
— שמות ב, יט

הן לא ראו רבי. הן ראו איש מצרי. הלב שלו היה עם אחיו העברים, אבל המראה, השפה וההרגלים שידרו מצרים. דווקא החיים בבית האימפריה הכינו אותו לעמוד מולה.

גם יוסף נראה מצרי. אחיו עמדו מולו ולא הכירו אותו:

״ויכר יוסף את אחיו, והם לא הכירוהו.״
— בראשית מב, ח

הוא לבש בגדי שלטון מצריים, נשא שם מצרי ודיבר באמצעות מתורגמן. חז״ל מוסיפים שבנעוריו היה מסלסל בשערו. בקיצור, הוא לא נראה כמו הדמות שהאחים היו מצפים לזהות כיוסף הצדיק.

כאשר שמואל בא למשוח את דוד, אפילו הנביא נדרש לתיקון המבט:

״אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו… כי האדם יראה לעיניים וה׳ יראה ללבב.״
— שמואל א טז, ז

על דוד נאמר שהוא אדמוני. המדרש מספר ששמואל נבהל וחשש שהוא שופך דמים כעשו. דוד גם הסתובב עם אנשי שוליים:

״ויתקבצו אליו כל איש מצוק וכל איש אשר לו נושה וכל איש מר נפש, ויהי עליהם לשר.״
— שמואל א כב, ב

למי שהביט מבחוץ הוא יכול היה להיראות כמנהיג של עבריינים ומרי נפש, לא כדמות משיחית. גם יפתח הגלעדי גורש בידי אחיו, התחבר ל״אנשים ריקים״ ורק בשעת מלחמה חזרו זקני גלעד וביקשו ממנו להנהיג אותם.

מצד שני, מרדכי היה יהודי גלוי ומאנשי הסנהדרין לפי חז״ל. לכן אין כאן חוק שהמשיח חייב להיראות חילוני או זר. יש כאן דבר פשוט יותר: אין לגאולה מדים קבועים. רוב הגואלים לא נראו בזמן אמת כמו ״צדיק יהודי״ מן התמונה שציירנו, אבל הקב״ה אינו מחויב לתמונה שלנו.

כורש מחדד זאת עוד יותר. ישעיהו מכנה מלך גוי ״משיחו״ של ה׳ בגלל השליחות שניתנה לו להשיב את ישראל ולבנות את ירושלים. הוא בוודאי לא נראה יהודי.

המראה החיצוני הוא סימן חלש. השאלות החזקות הן אחרות: מה האיש עושה? על מי הוא מגן? על מה הוא מוכן לסכן את חייו? ומה קורה לישראל כאשר הכוח נמצא בידיו?

פרק 3 — מסירות נפש אינה דרשה

משיח אינו רק תלמיד חכם שלא יצא מבית המדרש. תורה היא יסוד מלכות ישראל, אבל המלך יורד עם התורה אל החיים ומכניס את גופו אל הסכנה.

משה רואה מצרי מכה איש עברי. הוא יכול להמשיך בדרכו ולהישאר נסיך מוגן בבית פרעה. במקום זאת הוא מתערב, הורג את המצרי ומאבד באותו רגע את כל ביטחונו. אחר כך, לאחר חטא העגל, הוא אומר לקב״ה:

״ועתה אם תשא חטאתם; ואם אין — מחני נא מספרך אשר כתבת.״
— שמות לב, לב

משה אינו מבקש עתיד לעצמו בלי ישראל.

דוד שומע את גליית מבזה את מערכות ישראל. כל המחנה פוחד:

״וישמע שאול וכל ישראל את דברי הפלשתי האלה, ויחתו ויראו מאוד.״
— שמואל א יז, יא

דוד אינו שולח מישהו אחר. הוא יוצא בעצמו. בהמשך הוא נלחם פעם אחר פעם, נפצע, נרדף וממשיך להגן על ערי יהודה גם כאשר שאול מבקש את נפשו.

אסתר נכנסת אל אחשוורוש בלי שנקראה, כשהחוק קובע שמי שייכנס עלול למות. היא אומרת: ״וכאשר אבדתי אבדתי״. מרדכי אינו מסתיר את יהדותו גם כאשר המחיר עלול להיות חייו.

אפשר לשאת נאומים יפים על אהבת ישראל. המבחן מתחיל כאשר אדם משלם עליה בגופו, במשפחתו, בשמו הטוב ובשנות חייו.

לכן כשאני מחפש משיח איני מתחיל במספר הספרים שכתב. אני שואל: האם האיש קשר את חייו בגורל ישראל? האם עמד במקום המסוכן? האם היה מוכן להימחק יחד עם עמו, או שרק הסביר לאחרים מה עליהם לעשות?

פרק 4 — מי חלק על הגואל?

כל מנהיג שומע תלונות. רעב, מלחמה ופחד גורמים לציבור להתלונן. אבל תלונה על תנאי החיים אינה מחלוקת על עצם המנהיגות.

כאשר המקרא מתאר התנגדות מאורגנת למשה, מי עומד בראשה?

״נשיאי עדה, קריאי מועד, אנשי שם.״
— במדבר טז, ב

קרח ועדתו אינם אנשים מן השורה האחרונה. הם נכבדים. גם המרגלים היו ״ראשי בני ישראל״, נציגי השבטים. זמרי בן סלוא, שהתריס בגלוי מול משה, היה נשיא בית אב לשמעוני.

אצל דוד התמונה חדה. שאול ואנשי החצר רודפים אותו, ובאותו זמן נאמר:

״וכל ישראל ויהודה אוהב את דוד, כי הוא יוצא ובא לפניהם.״
— שמואל א יח, טז

הנשים שרו ״הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו״. האהבה של העם לא הרגיעה את שאול; היא הפחידה אותו יותר. גם מיכל, בת המלך, בזה לדוד כאשר הוא מפזז עם העם. דוד אינו מתבייש לרדת מגינוני המלכות ולהיות בתוך הציבור.

על מרדכי נאמר שהיה ״רצוי לרוב אחיו״. חז״ל שאלו מדוע רק לרוב ולא לכל, ולמדו שמקצת אנשי הסנהדרין פרשו ממנו לאחר שנכנס לעסקי המלכות.

זו תופעה שחוזרת: פשוטי העם רואים אדם שיוצא ובא לפניהם, ואילו בעלי המעמד רואים גם אדם שמערער את הסדר שממנו הם יונקים את כוחם.

אין צורך להתנצל על התופעה או להסביר שכל העם תמיד צודק. זאת אינה הטענה. הטענה היא שבסיפורי הגאולה, המחלוקת על עצם הנהגת הגואל צומחת פעמים רבות דווקא אצל המכובדים.

פרק 5 — הגויים רואים קודם

כשאתה עומד בתוך היער קשה לדעת איזה עץ הוא הגבוה ביותר. אתה מוקף בעצים, קשור אליהם, מכיר כל ענף שבור וכל צל שמפריע לך. אדם העומד מחוץ ליער רואה את קו הצמרות.

כך קורה לפעמים גם עם מנהיג ישראל. בתוך העם יש מחנות, עלבונות, אינטרסים וזיכרונות. מלך זר אינו מצביע בבחירות שלנו. הוא שואל מי באמת מחזיק כוח, מי מבין את העולם ומול מי צריך לחשב כל צעד.

על משה נאמר:

״גם האיש משה גדול מאוד בארץ מצרים, בעיני עבדי פרעה ובעיני העם.״
— שמות יא, ג

ישראל האמינו בשליחותו עוד קודם. אבל עבדי פרעה הכירו לא רק בכך שמשה נשלח; הם ראו את גודל האיש ואת הכוח שמכריע את מצרים.

פרעה אומר על יוסף:

״אין נבון וחכם כמוך. אתה תהיה על ביתי, ועל פיך יישק כל עמי.״
— בראשית מא, לט–מ

האחים שמכרו אותו אינם יודעים היכן הוא. מלך האימפריה כבר מבין שאין בארצו אדם כמותו.

על דוד נאמר:

״ויצא שם דויד בכל הארצות, וה׳ נתן את פחדו על כל הגויים.״
— דברי הימים א יד, יז

ועל מרדכי:

״כי גדול מרדכי בבית המלך, ושמעו הולך בכל המדינות, כי האיש מרדכי הולך וגדול.״
— אסתר ט, ד

מכאן אני לומד שמשיח אינו דמות שולית. הוא יהיה מן האנשים המפורסמים והמשפיעים בדורו. מלכים, נשיאים, אויבים וידידים יכירו אותו. ולעיתים הם יעריכו את שיעור קומתו לפני שאחיו יהיו מוכנים לומר זאת בקול.

פרק 6 — האיש שחושבים אותו לבעל עבירות

אנחנו מבקשים משיח שאין עליו כתם, שמועה, תיק או חשד. אבל אדם שפועל בעולם, נלחם ומכריע צובר אויבים, והאויבים אינם משאירים לו דף נקי.

משה הורג את המצרי וטומן אותו בחול. למחרת, כאשר הוא מוכיח עברי המכה את רעהו, האיש מטיח בו:

״מי שמך לאיש שר ושופט עלינו? הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי?״
— שמות ב, יד

המעשה שבו משה הגן על אחיו נעשה בפי המתנגד ראיה לכך שהוא איש אלים הרודף שררה.

יוסף מואשם בניסיון לפגוע באשת פוטיפר. האמת הפוכה: הוא ברח מן העבירה והשאיר את בגדו בידה. אבל למראית עין יש בגד, יש אישה בעלת מעמד ויש עבד עברי חסר כוח. הצדיק נכנס לבית הסוהר כאילו הוא הפושע.

שמעי בן גרא קורא לדוד ״איש הדמים ואיש הבליעל״. נבל הכרמלי מתאר אותו כעבד המתפרץ מפני אדוניו. אפשר לקחת לוחם שנמשח בידי שמואל ולספר את חייו כסיפור של מורד מסוכן.

וצריך לומר עוד דבר. לא כל מעשה קשה פוסל אדם מן המלכות. אדם יכול ליפול. השאלה היא אם הגאווה מונעת ממנו לקום.

המשנה באבות מבחינה בין מי שנוח לכעוס ונוח לרצות לבין מי שקשה לכעוס וקשה לרצות. בעיניי דוד ושאול מאירים את ההבדל. דוד נפל וקם, נפל וקם. כשנתן הנביא אמר לו ״אתה האיש״, דוד ענה מיד: ״חטאתי לה׳״. שאול היה גדול, צנוע ונקי, אבל כאשר נפל התקשה להודות בלי להסביר ובלי להטיל חלק מן האחריות על העם.

מלך אינו אדם שמעולם לא טעה. מלך הוא אדם שכאשר האמת עומדת מולו, גאוותו אינה גדולה מן האמת.

פרק 7 — מקטנות לגדלות

עכשיו מגיע המבחן המעשי ביותר: מה קרה לישראל תחת הנהגתו?

משה קיבל אומה של עבדים שעל בניה נגזרה גזירת ״כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו״. בסוף התהליך אותה אומה עומדת מול הים ושרה:

״אז נבהלו אלופי אדום, אילי מואב יאחזמו רעד; נמוגו כל יושבי כנען. תיפול עליהם אימתה ופחד.״
— שמות טו, טו–טז

מאומה שהמצרים לוקחים את ילדיה ומשעבדים את גופה — לאומה שכל סביבתה מתייראת ממנה.

יוסף מקבל משפחה רעבה בתוך רעב עולמי. הוא אינו רק נותן לה שקי תבואה. פרעה מעמיד אותו על כל ארץ מצרים, ויוסף אומר לאחיו:

״וישימני לאב לפרעה ולאדון לכל ביתו ומושל בכל ארץ מצרים.״
— בראשית מה, ח

משפחת יעקב באה לבקש אוכל ונעשית משפחתו של השליט החזק בארץ, היושבת במיטב מצרים.

דוד פוגש אומה שפוחדת מלוחם פלשתי אחד. ״ויחתו ויראו מאוד״, אומר הפסוק. בסוף דרכו שמו יוצא בכל הארצות וה׳ נותן את פחדו על הגויים.

מרדכי מקבל עם שעליו נחתם צו ״להשמיד להרוג ולאבד״. בסוף המגילה נאמר:

״ורבים מעמי הארץ מתיהדים, כי נפל פחד היהודים עליהם.״
— אסתר ח, יז

ובהמשך נופל פחד מרדכי על שרי המדינות.

זה החוט הברור ביותר: הגואל אינו משאיר את ישראל במקום שבו מצא אותה. הוא לוקח חולשה והופך אותה לעוצמה, פחד לביטחון, רעב למלכות וגזירת השמדה למצב שבו האויבים עצמם פוחדים.

לא מודדים דבר כזה בנאום אחד. מביטים על שנים. מה היה מצב ישראל כשהאיש נכנס לזירה, ומה מצבה לאחר שנות הנהגתו? אילו יכולות נבנו? כיצד השתנה מעמדה בין האומות?

לא כמה גדול נעשה האיש. כמה גדולה נעשתה ישראל באמצעותו.

פרק 8 — המלכות באה אליו

גואלי ישראל הפעילו כוח נגד אויבים, אבל המלכות עצמה לא הושגה במלחמת אחים.

יוסף אינו מארגן הפיכה. פרעה שומע את חכמתו, מסיר את טבעתו ונותן לו את מצרים. יפתח אינו כובש את גלעד מידי זקניה; כאשר מגיעה מלחמה הם הולכים אליו ומבקשים: ״לכה והייתה לנו לקצין״.

דוד נמשח בסתר, ובכל זאת מסרב להרוג את שאול. פעמיים הוא יכול לקצר את הדרך אל הכס ופעמיים הוא מסרב לשלוח יד במשיח ה׳. לאחר מות שאול אנשי יהודה מושחים אותו. רק כעבור שנים באים כל זקני ישראל, כורתים איתו ברית וממליכים אותו על כולם.

הכוח מופעל לאחר שהמלכות ניתנת, לא כדי לגנוב אותה.

בדור שלנו העם ממליך באמצעות קלפי. אדם יכול ליפול, להיות מוספד פוליטית ולחזור מפני שהציבור מבקש שוב את הנהגתו. זו אינה משיחה בשמן, אבל זו קבלת המלכות בכלים של הזמן הזה.

מלך ישראל צריך להיות חזק. הוא צריך להילחם. אבל הוא אינו זקוק לטנקים ברחובות כדי לקבל את עמו. העם מחזיר אותו מפני שהוא מאמין בו.

פרק 9 — מבית דוד

יש תנאי שאי אפשר למחוק:

״ויצא חוטר מגזע ישי, ונצר משורשיו יפרה.״
— ישעיהו יא, א

מלך המשיח הוא מבית דוד.

אלפיים שנות גלות, נדודים, גירושים ושמד השמידו מסמכים וקטעו שרשראות יוחסין. לרוב היהודים החיים היום אין דרך להציג שורה רצופה של תעודות עד דוד המלך. אם נדרוש ארכיון שלא נשבר במשך שלושת אלפים שנה, כמעט איש לא יוכל לעמוד בדרישה.

לכן נשאר גם המקום של מסורת המשפחה. בדרך כלל אב אינו ממציא לילדיו מי היו אבותיהם.

בנימין נתניהו אמר בפומבי שמשפחתו היא משפחה ליטאית מצאצאי הגאון מווילנה. מחקרי יוחסין על משפחת הגאון מביאים מסורת עתיקה המחברת את שורשיו לבית דוד. אין כאן שרשרת תעודות מלאה שאני יכול להניח על השולחן, ואני איני טוען שיש. יש כאן מסורת משפחתית מחוברת למסורת יוחסין ידועה.

אני מקבל אותה. מי שדורש יותר רשאי להמשיך לבדוק, אבל אין זה ישר לדרוש מנתניהו מסמך שכמעט שום יהודי אחר בעולם אינו יכול להציג.

פרק 10 — ומה בדבר ישו?

עכשיו אפשר לחזור אל הקורא הנוצרי ולשאול את השאלה בישירות: האם ישו הוא המשיח?

לא באתי לבחון את הנצרות כולה. אני מבקש לבדוק את ישו באותם סימנים שבדקנו אצל גואלי ישראל הקודמים. הבדיקה הזאת אינה מסובכת.

ישו נרדף והייתה סביבו מחלוקת. שמו נעשה לאחר מותו לאחד השמות המפורסמים בעולם, אבל זה אינו הפרסום שראינו אצל גואלי העבר: מנהיג חי שמלכים ואומות הכירו בכוחו בדורו. לכל היותר אפשר למצוא אצלו חלק מסימני הרדיפה והמחלוקת. אבל השאלה היא מה עשה האיש לישראל.

משה הנהיג את ישראל. יוסף קיבל שלטון והעמיד את משפחתו בבית המלכות. דוד מלך על ישראל. מרדכי היה משנה למלך ופעל למען עמו. אצל כולם המנהיגות התממשה בתוך חיי ישראל. ישו מעולם לא מלך על ישראל.

גואלי העבר נלחמו את מלחמות ישראל. הם עמדו מול פרעה, מול גליית, מול צבאות ומול גזירת השמדה. ישו לא נלחם את מלחמות ישראל.

הגואל לוקח את ישראל מקטנות לגדלות. אחרי משה אומות כנען פחדו מישראל. יוסף הפך משפחה רעבה למשפחת מלוכה. דוד לקח עם הפוחד מהפלשתים והעמיד מלכות. מרדכי לקח עם שנחתמה עליו גזירת השמדה והביאו למצב שבו נפל פחד היהודים על עמי הארץ. ישו לא הביא את ישראל מקטנות לגדלות.

גם המלכות אינה ניתנת לאדם מעל ראשו של העם. הקב״ה אומר למשה אחרי חטא העגל: ״לך רד, כי שחת עמך.״ חז״ל דרשו: ״כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל.״ ובמקום אחר אמרו: ״אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן נמלכים בציבור.״ דוד נמשח בידי שמואל, אבל מלכותו התגלתה בפועל רק כשאנשי יהודה ואחר כך זקני כל ישראל המליכו אותו. עם ישראל לא המליך את ישו.

אחת הראיות שהנצרות מציגה היא הנסים שמיוחסים לישו. אבל התורה כבר לימדה שאות ומופת אינם מכריעים את האמת. היא מזהירה מפני נביא שנותן אות או מופת, ״ובא האות והמופת״, ובכל זאת אומרת: ״לא תשמע אל דברי הנביא ההוא.״ נס יכול לעורר אדם. הוא אינו יכול להחליף את מבחן המעשים והתוצאות.

ומה הייתה התוצאה לישראל? ישו לא העמיד מלכות ישראל. בית המקדש נחרב לאחר ימיו, הגלות העמיקה, ובמשך דורות יהודים סבלו בארצות נוצריות גירושים, המרות דת בכפייה, עלילות דם ורדיפות. מאמינים נוצרים בני זמננו אינם אחראים למעשי אבותיהם, וכנסיות בנות זמננו אף דחו אנטישמיות במפורש. אבל את ההיסטוריה אי אפשר להציג כסיפור שבו האמונה בישו העלתה את ישראל מקטנות לגדלות. ההפך הוא שקרה.

כאן באה התשובה הנוצרית: ישו ישוב בביאה שנייה וישלים את מה שלא השלים בחייו. אבל זו אינה ראיה. זו דחיית המבחן לעתיד.

הספר הזה בנוי על עיקרון אחר: ״מה שהיה הוא שיהיה״. משה לא מת לפני היציאה כדי לחזור אחר כך בביאה שנייה. יוסף לא חזר בביאה שנייה כדי להציל את משפחתו. דוד ומרדכי מילאו את תפקידם במסלול חייהם. אף גואל מגואלי העבר לא נכשל במילוי התפקיד, מת, ואחר כך שב כדי להשלימו. אין לביאה שנייה דפוס בהיסטוריה של גואלי ישראל.

העולם התחיל ממצב מתוקן והאדם קלקלו. הגאולה העתידה אינה המצאה של עולם אחר. היא תיקון של העולם והחזרתו אל שורשו. העתיד יכול להיות גדול ומרהיב יותר מן העבר, אבל שורשו כבר הונח בבריאה. ״ואין כל חדש תחת השמש.״

אם אפשר לדחות לביאה שנייה כל סימן שלא התקיים, אי אפשר לבחון אף מועמד. כל אדם יכול להיכשל בכל המבחנים והמאמינים בו יאמרו שהוא ישלים אותם בעתיד. זה אינו זיהוי. זו אמונה שאין לה מבחן.

אני יהודי. אני נשען על התנ״ך ועל חכמי ישראל, שלא קיבלו את ישו כמשיח. אבל גם מי שאינו מקבל את סמכותם יכול לפתוח את סיפורי הגואלים ולבדוק. הוא ימצא אצל ישו רדיפה, מחלוקת ופרסום עצום שנבנה לאחר מותו. הוא לא ימצא מלכות על ישראל, קבלה בידי ישראל, מלחמה למען ישראל או מעבר של ישראל מקטנות לגדלות.

לכן איני רואה בישו את משיח ישראל.


פרק 11 — עולם כמנהגו הולך

הרמב״ם כתב משפט שמסיר הרבה מן הערפל:

״אל יעלה על הלב שבימות המשיח ייבטל דבר ממנהגו של עולם, או יהיה שם חידוש במעשה בראשית; אלא עולם כמנהגו הולך.״
— משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות יב, א

חז״ל אמרו שעשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות, ובהם פי הארץ, פי הבאר, פי האתון, המן ומטה משה. הרמב״ם הסביר שכבר בתחילת הבריאה הושם בטבעם של הדברים כל מה שעתיד להתגלות בהם, גם כאשר לעינינו זהו מופת. הנס אינו פורץ אל הבריאה מבחוץ. הפתח שלו הוטמן בה מראש.

אני קורא את המשנה כך: הדברים החריגים שעתידים להופיע בתוך הזמן הוכנו ברגע האחרון של ששת ימי בראשית, לפני שהבריאה נחתמה. לכן, כאשר הם מתגלים בעתיד, אין זו המצאה חדשה שנפלה אל העולם מבחוץ. זהו דבר ששורשו כבר הונח בעבר ועכשיו הגיע זמנו להופיע.

זהו ״מה שהיה הוא שיהיה״. הגאולה אינה מביאה לבריאה מהות שלא הייתה בה. היא מגלה בזמן את מה שהוכן לה מראש.

אם עולם כמנהגו הולך, המשיח אינו קוסם שעוקף את ההיסטוריה. הוא צריך לבנות קואליציות, לדבר עם מנהיגים, לנהל כלכלה, לגייס צבא, להחליט תחת אי־ודאות ולשאת בתוצאות.

כך גם פועלת הגאולה. התורה אומרת ״ואשא אתכם על כנפי נשרים״. יהודי תימן הגיעו לארץ במבצע שנקרא ״על כנפי נשרים״ — בתוך מטוסים. היו טייסים, רשימות נוסעים, תקלות ומספרי טיסה. הנבואה תיארה את משמעות המאורע; ההיסטוריה נתנה לה כנפי מתכת.

קיבוץ הגלויות לא הגיע ברגע אחד. יהודים עלו בספינות, ברכבות, במטוסים וברגל. היו ארגונים, פקידים, מגביות ומחנות מעבר. מי שחיכה לענן כבוד היה יכול להביט בכל זה ולומר: זו ביורוקרטיה, לא גאולה.

אבל התמונה השלמה אינה ביורוקרטיה. קהילות שהתפזרו בין יבשות ושפות חוזרות לאותה ארץ. לשון עתיקה נעשית שפת רחוב. עם שהיה נתון לחסדי מלכים מקים צבא, חקלאות, ערים ומדע.

אם קיבוץ הגלויות הגיע במטוס, גם המלך יכול להתגלות דרך מערכת פוליטית. העובדה שיש מנגנון אנושי אינה מעלימה את יד ה׳. היא מראה באילו כלים היא פועלת.

פרק 12 — הנסים הגדולים שכבר התרגלנו אליהם

פורים הוא נס שאין בו קריעת ים. שם ה׳ אפילו אינו מופיע במגילה. יש מלך, משתה, תחרות על המלכה, נדודי שינה, ספר זיכרונות, מאבק בחצר ופקודות הנשלחות ברחבי האימפריה.

כל פרט אפשר להסביר. רק כשקוראים את הכול יחד רואים את היד שמאחורי המסך: אסתר מגיעה למלכות לפני הגזירה; מרדכי מציל את המלך ואינו מקבל מיד את שכרו; ספר הזיכרונות נפתח בלילה הנכון; המן נכנס ברגע הנכון ומכין בעצמו את כבוד מרדכי.

גם בחנוכה הניצחון עבר דרך חרבות, ידיעת השטח ואומץ של לוחמים. ״מסרת גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים״. בני אדם נלחמו, והקב״ה מסר בידיהם את הניצחון.

הנביא אומר: ״כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות״. איך יהיו נסים גדולים מיציאת מצרים אם עולם כמנהגו הולך?

כאן אני חוזר לברזל הקטן שדיבר עם סבתא שלי. טבע הוא לפעמים פלא שפגשנו מספיק פעמים. אדם מלפני מאה שנה היה קורא לטלפון, למטוס, לצילום הגוף ולבינה מלאכותית מעשי כשפים. ההסבר המדעי מלמד כיצד הדבר פועל; הוא אינו עושה אותו קטן.

יציאת מצרים הוציאה עם מארץ אחת. הגאולה האחרונה אוספת עם מכל קצות העולם, מחיה את לשונו, בונה מדינה ומעמידה אותו מול אימפריות, טילים וצבאות. כל חלק נעשה בידי בני אדם. החיבור של כל החלקים הוא הפלא.

אנחנו שואלים מתי תתחיל הגאולה בזמן שעם ישראל כבר שב לארצו, הקים ריבונות, בנה כוח מגן והפך למדינה שהעולם כולו נדרש להתחשב בה. המקדש עוד לא נבנה, הגלויות עוד לא קובצו בשלמות והמלחמות עוד לא הסתיימו. ברור שהגענו רק לחלק מן הדרך. אבל תחילת הדרך נמצאת מאחורינו מזמן.

מי שמחכה לשופר לפני שיסכים לראות קיבוץ גלויות דומה למי שמחכה לנשר בזמן שהמטוס כבר נחת.


פרק 13 — איך בוחנים אדם חי

קל לזהות גואל אחרי שהתנ״ך כתב את סוף הסיפור. קשה יותר כשהאדם חי, היריבים עדיין צועקים והתוצאה עדיין פתוחה.

עד כאן מצאנו את הסימנים הבאים:

  • הוא אינו אלמוני המגיע משום מקום.
  • הוא מוסר את נפשו בפועל למען ישראל.
  • הוא נרדף ונחשב בעיני רבים למסוכן או לבעל עבירות.
  • הוא אינו חייב להיראות כמו הצדיק שהדמיון צייר.
  • המחלוקת על מנהיגותו צומחת פעמים רבות אצל בעלי המעמד.
  • שמו מוכר בארץ ובעולם.
  • מנהיגי האומות מזהים את שיעור קומתו.
  • הוא מעלה את ישראל מקטנות לגדלות.
  • העם נותן לו את השלטון ומחזיר אותו אליו.
  • הוא קשור לבית דוד.
  • הוא פועל בתוך הטבע והכלים המדיניים של זמנו.

כאשר כל הקווים האלה נפגשים באדם אחד, כבר אי אפשר לפטור זאת כצירוף מקרי של תכונות.

אבל לפני שאומר את השם צריך להתמודד עם דבר אחד שאי אפשר להסתיר: לשון הרמב״ם.

הרמב״ם מתאר מלך מבית דוד ״הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו״, מכוון את ישראל לדרך התורה ונלחם מלחמות ה׳. רבים קוראים את המילים האלה ורואים מיד רב ופוסק הלכה.

אני קורא אותן דרך תפקיד המלך בתנ״ך. כאשר ישראל ביקשו מלך הם אמרו:

״ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו.״
— שמואל א ח, כ

המלך נושא את ייעודה של ישראל, שופט אותה ונלחם למענה. הוראת התורה לדורות נמצאת בידי הכוהנים, הלוויים והחכמים. לצד שאול עמד שמואל, לצד דוד עמד נתן הנביא. המלך קיבל את דבר ה׳ והוציא אותו אל חיי האומה.

הרמב״ם הוא פוסק עצום, אבל הוא אינו נביא שצייר לנו צילום של פני המשיח. בענייני גאולה קיימות מחלוקות, וגם הוא עצמו הזהיר שלא לעשות את סדר המאורעות עיקר באמונה. לכן איני מקבל את הטענה שהמשיח מוכרח להיות רב שעיקר עיסוקו ללמד שיעורי תורה.

נתניהו אינו נראה כרב ואינו מציג את עצמו כאדם חרדי. איני מסתיר זאת. אני טוען שתפקידו המשיחי נמצא במקום שבו התנ״ך שם את תפקיד המלך: להגן על ישראל, להילחם את מלחמותיה, להעמיד את קומתה ולפתוח בתוכה את הדרך לתשובה. ואכן, דווקא מתוך העם עצמו אנחנו רואים בדור הזה תנועה של חזרה, ציציות ברחובות וחיבור מחודש לזהות היהודית.

אפשר לחלוק על הקריאה הזאת. אי אפשר לומר שהיא מתחמקת מן השאלה.

פרק 14 — למה לא כל מנהיג גדול?

אם הסימנים רחבים מדי, אפשר להדביק אותם לכל מנהיג מצליח. לכן צריך לבדוק.

הרצל ראה למרחוק ושינה את ההיסטוריה היהודית, אבל לא הנהיג מדינה קיימת, לא פיקד על מלחמות ישראל ולא קיבל מלכות מן העם בארץ.

בן־גוריון עמד בהקמת המדינה ובמלחמת העצמאות. חלקו בתקומה עצום. אבל הוא היה ראש הממסד השולט, לא אדם שנרדף במשך עשרות שנים בידי מוקדי הכוח. שמו לא הגיע למעמד העולמי של נתניהו, והוא ייצג את הצד שביקש לעצב יהדות חדשה ומנותקת במידה רבה מן המסורת. פרשת אלטלנה, שבה הופעלה אש נגד יהודים, נשארת כתם שאי אפשר להחליק.

בגין היה נרדף, אהוב ומנהיג בעל מסירות נפש. הוא בהחלט נושא כמה מן הסימנים. אבל תקופת הנהגתו הייתה קצרה יותר, השפעתו העולמית מצומצמת יותר, והוא לא היה האדם שסביבו התכנסו במשך עשרות שנים כמעט כל המאבקים על זהותה והנהגתה של ישראל.

אפשר למצוא סימן אחד אצל אדם אחד ושניים אצל אחר. החיפוש אינו אחר אדם שיש בו תכונה יפה. הוא אחר אדם שכל הקווים מתכנסים בחייו: גוף שנמסר לישראל, שם עולמי, הכרה של מלכים, בחירה חוזרת, רדיפה ממושכת, שינוי מעמדה של ישראל ועמידה מול אויביה בתקופה של מלחמות משיח.

בתוך הרשימה הזאת נשאר שם אחד שאי אפשר לעקוף.

פרק 15 — בנימין נתניהו

בנימין נתניהו נמצא בזירה הישראלית והעולמית כמעט כל חייו הבוגרים. הוא לא הופיע אתמול ולא נשלף מבית מדרש נסתר.

בצעירותו חזר מארצות הברית כדי להתגייס לצה״ל. הוא שירת כלוחם וכמפקד בסיירת מטכ״ל, השתתף במבצעים ובהם חילוץ בני הערובה ממטוס סבנה, נפצע במבצע ושב לשירות במלחמת יום הכיפורים. לפני שהיה פוליטיקאי הוא כבר הכניס את גופו למקום שבו יהודים היו בסכנה.

מות אחיו יוני במבצע אנטבה קשר את משפחת נתניהו כולה במאבק על חיי יהודים. בנימין לא נשאר רק אח שכול. הוא הקים את מכון יונתן, עסק בטרור הבינלאומי והביא את המאבק הזה אל העולם שנים לפני שפיגועי הטרור נעשו השפה המרכזית של המערב.

אחר כך נכנס לארמון של המעצמה. הוא היה שגריר ישראל באו״ם, למד את אמריקה מבפנים ודיבר אליה בשפתה. כמו משה ויוסף, ההיכרות עם העולם הזר לא מחקה את זהותו; היא נעשתה כלי להגנת אחיו.

עד 2024 נאם ארבע פעמים בפני ישיבה משותפת של שני בתי הקונגרס — יותר מכל מנהיג זר אחר. חבר הקונגרס ג׳ו וילסון כינה אותו לאחר נאום 2015 ״הצ׳רצ׳יל של זמננו״. גם מי ששונא אותו יודע מיהו. נשיאים, מלכים, ראשי ממשלה, אויבים וידידים מחשבים את צעדיהם מולו.

זה בדיוק ההבדל בין פרסום ישראלי לשם עולמי. בתוך ישראל מתווכחים אם הוא מנהיג טוב. מחוץ לישראל שואלים כיצד מדינה קטנה העמידה אדם שמסוגל לעמוד לבדו מול אולם של מעצמה ולשנות את סדר היום שלה.

במשך שנים נתניהו התריע על איראן כאשר רבים לעגו לו. הוא עמד בקונגרס נגד מדיניותו של נשיא אמריקאי מכהן והצהיר שגם אם ישראל תיאלץ לעמוד לבדה, היא תעמוד. אפשר להסכים עם כל החלטה שלו או לחלוק עליה; אי אפשר לטעון שהוא נכנע בקלות למלך הגדול של התקופה.

גם בתוך ישראל הוא קיבל שוב ושוב שלטון מן הציבור. הוא עלה, הפסיד, חזר, הודח ושב פעם נוספת. בין 2019 ל־2022 התקיימו חמש מערכות בחירות. לאחר שכבר הוספד, הציבור החזיר את המחנה שבראשו לשלטון. אין כאן תפיסת ארמון בכוח. יש עם שממשיך להחזיר אדם אחד למרכז ההנהגה.

וככל שהעם החזיר אותו, כך גברה הרדיפה. כמעט כל כינוי אפשרי הודבק לו: מושחת, פחדן, רודן, מסית, נהנתן ואויב הדמוקרטיה. חיפשו אותו, את אשתו ואת ילדיו. בדקו מתנות, סיגרים, בקבוקים וכותרות. אדם אחר היה נשבר מזמן. הוא ממשיך להגיע לבית המשפט, לנהל מדינה ולהילחם על שמו בלי לאבד את לשונו ובלי לדבר על יריביו כפי שהם מדברים עליו.

זו אחת הסיבות שאני רואה בו ענווה שאחרים מפספסים. ענווה אינה הליכה כפופה ודיבור חלש. ענווה היא היכולת לספוג השפלה במשך שנים, למחול על הכבוד ולהמשיך בעבודה. אני שומע כיצד נתניהו מדבר על מתנגדיו ומשווה ללשון שבה הם מדברים עליו. בעיניי ההבדל זועק.

ומה קרה לישראל בתקופת השפעתו?

כאשר נתניהו נכנס לראשונה לפוליטיקה הבינלאומית, ישראל עדיין נאבקה שיקשיבו לטענותיה. במשך שנות הנהגתו היא נעשתה מעצמת טכנולוגיה וסייבר. ממשלתו הקימה ב־2011 את מטה הסייבר הלאומי ובהמשך את רשות הסייבר. ישראל נעשתה מוקד עולמי שחברות ומדינות באות ללמוד ממנו.

הוא נאבק על פיתוח מאגרי הגז כאשר ההתנגדות הייתה עצומה. הגז הפך את ישראל ממדינה תלויה באנרגיה למדינה המפיקה ומייצאת גז לשכנותיה. זה אינו נאום; זו עצמאות מדינית וכלכלית שנבנתה מתוך מאבק.

הסכמי אברהם שברו הנחה של עשרות שנים שלפיה מדינות ערב לא יכוננו יחסים עם ישראל לפני פתרון הסכסוך הפלסטיני. איחוד האמירויות, בחריין ומדינות נוספות פתחו דלת. הן לא עשו זאת מתוך רחמים. הן ראו בישראל כוח, טכנולוגיה, מודיעין וברית שכדאי להיות קרובים אליה.

לא נתניהו לבדו בנה את כל אלה. חיילים, מהנדסים, יזמים, מדענים, מורים ומיליוני אזרחים נשאו את ישראל. גם דוד לא החזיק לבדו חרב בכל גבול, ויוסף לא זרע לבדו את שדות מצרים. השאלה היא מי עמד בראש, מי קבע את הכיוון ומי נלחם על ההחלטות כאשר אחרים ביקשו לסגת מהן.

ישראל שנתניהו קיבל אינה ישראל העומדת היום. היא עשירה יותר, עצמאית יותר, טכנולוגית יותר, מחוברת יותר למעצמות ומפחידה יותר את אויביה. הם עצמם אומרים זאת. גם מנהיגים זרים מעניקים לנתניהו משקל שכמעט שום מנהיג ישראלי אחר לא קיבל.

הוא נושא בגופו ובחייו את הסימנים: לוחם שסיכן את עצמו, אח שכול שהפך את הכאב לשליחות, יהודי המכיר את ארמון המעצמה, אדם ששמו הולך בכל המדינות, מנהיג שהעם מחזיר לשלטון, נרדף שבעלי הכוח אינם מצליחים לסלק, ואיש שבתקופתו ישראל עלתה מקומה אחת לקומה אחרת.

אם היה כל סימן עומד לבדו, אפשר היה להתווכח. כאשר כולם מתכנסים באדם אחד, הוויכוח כבר אינו על צירוף מקרים. הוא על הנכונות שלנו לראות.

פרק 16 — מלחמות משיח

אנחנו נמצאים עמוק בתוך תהליך הגאולה. קיבוץ הגלויות התחיל, הריבונות קמה וישראל חזרה להילחם את מלחמותיה בעצמה. לכן גם מלחמות המשיח אינן בהכרח מלחמה אחת בעלת שם תנ״כי. הן מופיעות כרצף של מאבקים על עצם קיומה, כוחה וזהותה של ישראל.

נתניהו מנהיג את ישראל בתקופה של איום גרעיני, טרור, טילים ומערכה בכמה חזיתות. במקביל מתנהלת בתוכה מלחמה קשה על סמכותה של הממשלה הנבחרת ועל עצם הלגיטימיות של הנהגתו.

אין צורך להפוך את שבעה באוקטובר לפרק נפרד כדי לראות זאת. האסון דורש חקירה של המחדל ואחריות של כל מי שכשל. אבל שאלת זהות המשיח אינה מוכרעת באמצעות פרשנות לאסון אחד. היא מוכרעת באמצעות מסלול חיים שלם.

את התקופה כולה אני קורא מלחמות משיח: המלחמה של ישראל לעבור מחולשה לריבונות שלמה, והמאבק סביב האדם שמוביל אותה. זה אינו פרט צדדי בסיפור. זה הרקע שבו הסימנים מתגלים.

פרק 17 — המלך כבר עומד מולנו

אחרי כל הפסוקים וכל ההשוואות, צריך לומר את הדבר בפשטות.

אני רואה בבנימין נתניהו את משיח הדור.

אינני אומר שהגאולה הושלמה. בית המקדש טרם נבנה, הגלויות לא קובצו בשלמות, המלחמות לא הסתיימו והעולם עוד רחוק מן התיקון שהנביאים תיארו. לכן הוויכוח אם לקרוא לו ״בחזקת משיח״ או ״משיח בוודאי״ אינו לב הספר. אנחנו עדיין באמצע הסיפור.

מה שאני אומר הוא שהאדם הנושא בדורנו את הדפוס המשיחי עומד מולנו כבר שנים. הוא אינו אלמוני. הוא מסר את גופו לישראל. הוא נרדף. הגויים מכירים בגדולתו. העם מחזיר אותו פעם אחר פעם. אויבי ישראל רואים בו את המכשול הגדול ביותר העומד בפניהם. ובתקופת הנהגתו ישראל יצאה ממעמד של מדינה המבקשת הכרה למעמד של מעצמה אזורית שהעולם כולו מחשב את צעדיו מולה.

אני גם מאמין שיש צדק בהנהגת ה׳. לא הגיוני שאדם אחד יישא במשך עשרות שנים את המלחמות, ההשפלות, האיומים והמחיר, ובסוף יגיע אדם אלמוני לקטוף את פרי עמלו. כאשר משה לא השלים את הכניסה לארץ, יהושע שקיבל ממנו את השליחות המשיך אותה. כאשר דוד לא בנה את המקדש, שלמה בנו בנה מן ההכנות שאביו הניח. ההמשך אינו גונב את המפעל; הוא צומח מתוכו.

כך אני מבין גם את דברי הרמב״ם שמלך המשיח יכול למות ובנו ובן בנו ימלכו אחריו. המלכות היא מפעל הנבנה לאורך זמן. איני יודע מי ימשיך ומתי, ואין צורך להמציא את מה שעוד לא קרה. אני יודע שהכתר אינו מנותק מן האדם שנשא את העם אל המקום שבו הוא עומד.

שנים הרגשתי כמו הילד שצועק ״המלך ערום״. לא מפני שאין מלך, אלא מפני שהבגדים שכולם מתארים אינם נמצאים עליו. חיפשו גלימה ומצאו חליפה. חיפשו בעל מופתים ומצאו מדינאי. חיפשו אדם שאיש אינו מכיר ומצאו את היהודי המפורסם ביותר בדורו.

המלך ערום מן התחפושת שהלבשנו עליו.


אחרית דבר — להסתכל שוב

הספר הזה אינו מבקש מן הקורא להפסיק לחשוב. להפך. הוא מבקש ממנו לבדוק את מה שחשב שהוא כבר יודע.

פתחו שוב את סיפורי משה, יוסף, דוד ומרדכי. נסו לשכוח לרגע שאתם יודעים כיצד הסתיים הסיפור. הביטו בהם כפי שבני דורם ראו אותם: איש מצרי, אסיר, מורד, אדם המסתובב עם מרי נפש, יהודי שנכנס עמוק מדי לפוליטיקה של הארמון.

אחר כך הביטו בדור שלנו בלי הכותרות שהודבקו לו.

שאלו מי מסר את נפשו. מי עמד מול המלכים. את מי העם מחזיר. את מי בעלי הכוח מנסים לסלק. את מי אויבי ישראל מבקשים שלא יעמוד מולם. ומה קרה לישראל לאורך שנות הנהגתו.

יכול אדם לקרוא את כל הסימנים ולהגיע למסקנה אחרת. אבל כבר אי אפשר לומר שלא הייתה כאן שאלה שראוי לשאול.

סבתא שלי שמעה ברזל מדבר וצחקה. היא הזכירה לי שפלא אינו נעלם רק מפני שהתרגלנו אליו.

גם הגאולה אינה נעלמת מפני שיש לה ממשלה, תקציב, מטוסים, חיילים וקלפי. אלה הבגדים שלה בדור הזה.

והמלך — הוא לובש את בגדי דורו.


מקורות יסוד לעיון

  • בראשית מא–מז — עליית יוסף, הצלת מצרים ומשפחת יעקב.
  • שמות א–טו; לב — גזירות מצרים, מסירות משה, היציאה ושירת הים.
  • במדבר יג; טז; כה — המרגלים, קרח וזמרי בן סלוא.
  • שמואל א ח; טז–לא; שמואל ב א–ז — תפקיד המלך, משיחת דוד, רדיפתו והמלכתו.
  • שופטים יא — יפתח הגלעדי, דחייתו וחזרתו להנהגה.
  • מגילת אסתר — גאולה בדרך הטבע ועליית מרדכי.
  • ישעיהו יא — מלכות מבית ישי.
  • דברים יג, ב–ה — אות ומופת אינם הוכחה מספקת לאמתות נביא.
  • קהלת א, ט — ״מה שהיה הוא שיהיה״ ו״אין כל חדש תחת השמש״.
  • מיכה ז, טו; ירמיהו טז, יד–טו — נפלאות הגאולה העתידה וזיכרון יציאת מצרים.
  • פרקי אבות ה, ו — הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות.
  • ברכות לב ע״א; נה ע״א — גדולת המנהיג למען ישראל והיוועצות בציבור במינוי פרנס.
  • משנה תורה לרמב״ם, הלכות מלכים ומלחמות, פרקים יא–יב — סימני המשיח ועולם כמנהגו הולך.
  • פירוש המשנה לרמב״ם, סנהדרין פרק י — המשך מלכות המשיח בבנו ובבן בנו.
  • פרקי אבות ה, יא — הכעס והריצוי.
  • שיחות הר״ן, סימנים צ״ג–צ״ד — משיח, דעת ומחלוקת.

מקורות עובדתיים בני זמננו